2.8.09

כמעט ללא מילים

Photobucket

שבוע שעבר התחיל בבשורה שגרמה לי למצב של קיפאון לכמה ימים. לא יכלתי לצאת מזה, ולא היה ממש בז** שלי לתקשר עם שאר העולם ולתת הסברים על מה קרה ולמה. כאילו שכולם ביקשו כתוביות כדי להבין יותר טוב ואני מצאתי את עצמי במקום של המתרגמת. אמנם עבר שבוע, אבל הלב כואב והדאגה לחבר היקר ומשפחתו בעינה עומדת.

הנה שבוע נוסף מתחיל וגם הוא מתחיל בבשורות מזעזעות - רצח, ככה"נ על רקע שנאה. אני מסייגת את הדברים שלי וכותבת "ככל הנראה" כיוון, שזה בלתי אפשרי להביע דעות שונות/אחרות במדינה הזאת. חלק מאלו המגדירים עצמם כחבריי, מרגישים מאוד בנח לנסות וללחוץ על כל כפתור אפשרי על מנת להרגיז אותי ואיכשהו להוציא אותי מטומטמת או "שמאלנית יפת נפש", כי לפתע, להיות שמאלני או לחילופין להיות אדם בעל דעות מתונות, אדם שמחפש פשרות ורוצה לחיות כמו שהוא רוצה לחיות ולאפשר לאחרים את אותו הדבר - זה כבר לא מגניב. מה שהולך היום זה להצביע ביבי, להתגייס ל"גולני" כדי "להרוג את האוייבים" ולשחק אותה אבו-עלי על כל המזרח התיכון. חברים יקרים, דבר אחד שכחתם - אנחנו, כן אנחנו הוא המיעוט במזרח התיכון. אולי הגיע הזמן להדברות?

אתם יודעים, שווה לשמוע את האנשים ולא לסחוט את ההדק כל כך מהר.
הם מגעילים אתכם, נכון? כל ההומואים והלסביות האלה שמחזיקים ידיים ברחוב רוטשילד ומתנשקים בשנקין פינת קינג ג'ורג', מגעילים? צר לאכזב אתכם, הם כמוני וכמוכם - הם רוצים לחיות את חייהם כמו שהם רוצים לחיות אותם. לא פחות ולא יותר.

בתקווה לימים יפים יותר,
מיראל

אין תגובות :

הוסף רשומת תגובה