28.4.10

מה הטלויזיה לימדה אותי אתמול

אתמול, סביבות 23:00 מיראל נכנסת למיטה. מזפזפת ונופלת על "וידוייה של שופוהוליקית".

את ההתחלה של הסרט ראיתי לפני שבוע בערך אצל חברים. נפלתי לקראת סוף הסרט, המכירה הפומבית, ההבנה שהיא לא צריכה כלום מלבד אהבת אמת. אהבה של משפחתה וחבריה וכמובן, גבר החלומות. הכל מסתדר ואפילו הצעיף הירוק המזעזע נשאר אצלה באדיבותו של מר מקסים. הבובות בחלונות הראווה מוחאות לה כפיים על איך שהיא מצליחה להמשיך הלאה מבלי למשכן את הבית בשביל עוד שמלה ועוד תיק של YSL. באמת כל הכבוד...באמת.
סרט נגמר ואני ישובה במיטתי, בוהה במסך תוך תחושת בלבול. היא הבינה שהיא לא צריכה את כל זה. היא שילמה את חובותיה, זכתה באהבת משפחתה, חבריה ומר מקסים וגם...בצעיף המכוער הזה שאפיין אותה כל כך. "הנערה בצעיף הירוק" הייתה ותישאר "הנערה בצעיף הירוק", אז מה השתנה? או הנה מה השתנה, עכשיו שהיא בזוגיות קסומה עם מר מקסים (בן למשפחה עשירה עד לכדי צמרמורות של גועל נפש), הוא זה שידאג לממן את הקרייבינגס שלה בכל הקשור לנעליים של לבוטין ושמלות של איב סאן לורן. זה מה נשתנה.



חשבתי ביני לבין עצמי האם באיזשהו שלב בחיי אני הוגדרתי על ידי פריט לבוש זה או אחר. לצערי הרב, נזכרתי שכן. לפני כשבע שנים רכשתי את הג'קט המשובץ הנפלא שלי מ SACK'S והוא מככב עד היום. באותה התקופה, היו כמה דברים שהיו חשובים לי במיוחד: החברות שלי של אז, מקום קסום שנקרא "הארליך" והיום הוא "הלימן ברדרס" או מה שזה לא יהיה, נעליים. זהו. האלכוהול נשפך כמו מים ומחשבה אחת על העתיד לא עברה בראשי השטני. כלום. הגעתי ל"ארליך" מספר פעמים (לא ברצף) עם הג'קט המהולל שלי (אמרתי כבר, שהוא גורף מחמאות עד היום), עד שאחת המלצריות פנתה אלי בכניסה ואמרה לי "הי מאמי! מה קורה? לא ראיתי אותך ברביעי שעבר! טוב שבאת!". אם היא לא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי הייתי בטוח חושבת שהיא פוזלת, כי היא לא מדברת אלי, היא רק מסתכלת עלי. אבל היא חיבקה ונישקה ואני לא הבנתי. "איך את מזהה אותי? יש פה מיליון אנשים..", התשובה שקיבלתי, הגדירה אותי מחדש עד עצם היום הזה: "את הבחורה המתוקה עם הג'קט ההורס והשיער המהמם! אה נו וגם הגומה הזאת בלחי ימין" דאאאאאאאםםםם...לא חזרתי יותר למקום, לא לבשתי את הג'קט קרוב לשנתיים מאותו היום ורציתי למות. אני, מיראל, בשקל תשעים. ג'קט, שיער וגומת חן אחת. זאת אני. למות, זה מה שרציתי.

מאותו הרגע, לא נתתי לאף בגד להגדיר אותי. אני לא הבחורה עם הג'קט/ג'ינס/נעליים/וואטאברדהפאק. מילא גומת חן...היא גם ככה שם.

מזפזפת שוב...ערוץ 22. שני פרקים ברצף של סקס והעיר! הכי נפלתי טוב. ועוד שני הפרקים האחרונים של העונה האחרונה?!?! די נו! טוב, אז לא הולכים לישון, רוצים להשתגע. נגמר הפרק הראשון, קרי בפריז מקפצת אל מול הנוף האייפלי שלה, אמא של סטיב חולה באלצהיימר ומירנדה מגלה רגשות – כל אלה גרמו לי להתחבק ממש חזק עם דובי הכבשה הורודה שלי. דברים אחרים שהיה ניתן להתחבק איתם ויש להם דופק, ישנו כאילו יש מחר.

הופס, מיד מתחיל הפרק השני והאחרון, הבנות שולחות את ביג להציל את קרי מפריז. קרי, שמתקשה להודות בפני עצמה שהיא נמצאת במערכת יחסים חולנית, מודאגת בעיקר מזה שהיא דופקת חליקה מטורפת ב"דיור" וכדי לפצות על כך, היא מגהצת על חצי חנות. למי אכפת? הרוסי הזה עשיר ואם איתו זה לא יצליח, יש מספיק חברות עשירות, מר ביג עשיר שתמיד יעזור, מקדמה על ספר חדש...בכלל, מסתדרים נו, זה דיור ובחורה חייבת להראות טוב גם אם יש לה קמטים בתחת. כן, כן, תמיד מגיע השלב הזה בחיים שבו אישה צריכה לבחור בין כמות הקמטים בפניה ובשאר איזורי גופה, לבין גודל התחת שלה. בתמונות הפפראצי האחרונות שהתפרסמו, ראינו ש-שג"פ החליטה שגודל התחת יותר חשוב. למי אכפת קמטים כשאת לבושה ב"דיור"? תכלס.



03:00 מיראל עדיין ישובה במיטה, בשוק. מה למדנו? הבגדים מגדירים אותנו, המותגים מגדירים מי אנחנו ביחס לשאר העולם, השילוב של הבגדים/מותגים/שאר ירקות הם אלה שיביאו אותנו לשלב הבא, הנקסט לאבל. שם יאהבו אותנו, כי אנחנו נהיה מדהימות. אהבת אמת יכולה להיות רק עם גבר עשיר עד לכדי בחילה. אהבת אמת מוצאים בתחילת שנות העשרים או בסוף שנות השלושים. אני בת 27, נראה שמצאתי את שלי...אבל, לא. הוליווד לא מאשרת, כל הזין לי, כנראה שלעולם לא אהיה מאגניבה עם קבלות. צריך להירדם, כי צריך לקום בעוד שלוש שעות וחצי. שלוש שעות...ZZZ...zzz...ZZZ…..ZZZ..zzz..

09:00 "מה הסיכוי שאת ערה? עכשיו 09:06, קומי, אחותי בחדר לידה! את לא עובדת היום?"

פקק

עובדת

סוף יום.

8 תגובות :

  1. ראיתי את הסרט המחריד הזה (מן הראוי לומר "מחרוד" במקרה הזה). הוא נורא בכל קנה מידה אפשרי. אני לא מבינה את הסטייליסטית (זאת מה שמה מסקס נכון? אני מניחה שהסניליות תקפה אותה), לדעתי התלבושות איומות ונוראות. בכלל - סרט נלעג מלמעלה עד למטה.

    אני לא מאמינה שבחיים גבר שפוי כלשהו, שלא לדבר על גבר מוצלח, היה נותן לפסוטמינה הקטנה דקה וברבע מזמנו (מחוץ למיטה בכל מקרה). בנוגע לקארי - תמיד סברתי שמה שהיא צריכה זה פסיכיאטר טוב.

    אבל למה הזכרת לי את ברישניקוב? אני עדין הרוסה מזה שאין כרטיסים להופעה שלו ביוני :-(

    השבמחק
  2. הסרט הזה תמיד היה בעייני מטופש מאוד וגם אני צפיתי בו בכבלים בחלקים. לא הבנתי את הקטע של הצעיף אף פעם וגם לא את הסטיילינג. אבל אני מניחה שאנשים תמיד מוגדרים ע"י משהו, לפעמים חיצוני וזה לא כזה נורא כל עוד אנחנו יודעים שאנחנו לא רק זה.

    פוסט חמוד והבגדים של שג"פ מהממים והיא באמת צריכה לאכול משהו כדי שהפרצוף שלה יהיה יפה יותר ובניגוד לכולם שנגד הסרט "סקס והעיר 2" , אני דווקא רוצה שהוא כבר יגיע.

    השבמחק
  3. פוסט מקבים, נורא נהניתי לקרוא! (:

    גם אני ממש לא אהבתי את "וידויה"...סרט מטופש, בלי שום כוונה עומק, ואפילו הדבר שאליו הוא מתיימר להתמחות בו- הלוא הוא הבנה בסטייל- פשוט מקרטע.
    בזבוז מוחלט של זמן.
    באמת שעדיף כבר לראות שידורים חוזרים של סקס והעיר... (:

    השבמחק
  4. אוף ביג הזה, מה היא לא מבינה? אני פשוט לא מאמינה שאחרי כל השנים האלה הוא עוד בתמונה! תמיד אני מתרגזת עליו.

    ווידוייה זה אחד הסרטים הגרועים.. כולל הסטיילינג המצועצע

    השבמחק
  5. איזה פוסט כיפי!
    אני אישית לא אהבתי לא את הסרט וידוייה ולא את הסרט של סקס והעיר. תמיד סרטי אופנה הם כאלה קיטשיים ורואים אותם מקילומטר, כבר כשהיא ריירה על הצעיף בפעם הראשונה אני ראיתי איך בסוף הסרט הבחור החתיך ילביש לה אותו עם מבט מאוהב בעיניים, פשוט צפוי.
    אם בא לך באמת סרט אופנה טוב, תורידי לך את RAGE. ג'וד לאו משחק שם דראג קווין.

    השבמחק
  6. מצחיק שיצא לך רצף פטרישיה פילד בלילה אחד :) אני מאוד דווקא ^כן^ אהבתי את הסרט, ואני לא חושבת שמוסר ההשכל הוא שמעתה זה תפקיד הגבר לשלם לה על הבגדים, היא פשוט הבינה שאהבה חשובה יותר!! (אבל מי שקרא את סדרת הספרים שעליה מבוסס הסרט, יודע שזמן לא רב אחרי, היא נופלת שוב לשופוהליות ;)

    השבמחק
  7. ואני דוקא אהבתי את הסרט. לא בגלל העלילה, בגלל הערך הבידורי.

    השבמחק
  8. "וידוייה של שופוהוליק" הוא ספר טוב שעובד לסרט נוראי. בקשר ל"סקס והעיר הגדולה" - לא מבינה מה זה השעות האלה ששמים את השידורים החוזרים. לפחות שישימו את זה בסוף השבוע, כשאפשר להישאר ערים ולראות.

    השבמחק