7.3.14

חג שמח?

השנה, יום האישה הבינלאומי העלה תהיות ישנות-חדשות בכל הנוגע לקיומו. כמובן, שמדובר ביום בינלאומי – כשמו כן הוא – רק שנדמה בכל שנה מחדש, שהסיבה העיקרית  שבגללה הבינלאומיות שלו הצליחה לחדור את האטימות הישראלית שחרטה על דיגלה את המשפט "זה לא חג שלנו", היא הפוטנציאל השיווקי העצום שטמון ביום שכזה.
החל מהצעות "מפנקות" ועד להצעות "להתפנק" נחתו בתיבת הדואר הוירטואלית שלי והזמינו אותי להזמין אתכן למרוט עוד שערה מגופכן, למרוח עוד שכבת לק או סומק וכל זה בכדי לגרום לכן, ולי אני מניחה, להרגיש נשיות עד כמה שניתן. מעניין, שדווקא הדרך שבה מכתיבים לנו להרגיש נשיות, היא דרך שבה דווקא הגברים רוצים לראות אותנו – מקושטות, חלקות, מבושמות...צבועות – ולאו דווקא הדרך שבה אנחנו כנשים, או אני כאישה, הייתי רוצה לשדר את הנשיות שלי בה.

דווקא היום כשהשיח התרבותי שלנו מבקש מאיתנו לבקר את עצמנו ואת הבחירות שלנו יותר מבדרך כלל, רובנו לא יכולות לעלות על דעתנו לשנות תפיסה ורחמנא לצילן, לא למרוט עוד שיערת ערווה סוררת, מהבודדות שעוד נשארו לנו. רובנו לא יכולות לדמיין רגליים שעירות, בתי שחי [סליחה, אביבה] שעירים, ובטח ובטח אזור ערווה כפי שהטבע התכוון שהוא יהיה. בכל פעם שאני מרשה לעצמי להיכנס לשיחות מאין אלו, ולשאול נשים בוגרות, אמהות לילדים או לא, בעלות השכלה אקדמית או לא, נשואות או רווקות, בשביל מי הן מתלבשות אני יכולה לספור על יד אחת את אלה שעונות שהן מתלבשות בשביל עצמן, בשביל הכיף הפרטי שלהן. שאר התשובות מתחלקות בין "מתלבשת בשביל גברים, ברור." לבין "מתלבשת בשביל נשים אחרות, כי זה הכי כיף לראות מישהי מקנא!".

עצוב? 
גם לי.

החלוקה הזו מאפשרת בדרך לא דרך, להסתכל על החברה שלנו כנשים שלא חיות בשביל עצמן. אף בחירה, גם לא הפשוטה ביותר שכוללת להתלבש בכל יום, אינה מתבצעת באופן ישיר עבור עצמנו בלבד. נכון, אותן נשים לא רוצות להסתובב ערומות ברחוב אז הן תכסנה את עצמן בשביל עצמן אבל זה, לגמרי פרט שולי עבורן. נשים חיות בשביל הגבר שלהן, בשביל המשפחות שלהן, בשביל הילדים שלהן ואולי רק בסוף, ממש ממש בקצה, הן קצת חיות בשביל עצמן ותמיד דואגות להתנצל על כך - "אני אף פעם לא קונה לעצמי שום דבר" [רק בימים מיוחדים כמו זה, יום האישה הבינלאומי, שנותן לי אישור "לפנק" את עצמי. כמה נפלא].

מן העבר השני, עומדים הגברים ולא מבינים מה עובר עלינו. אני מניחה שזו הסיבה שדנה ספקטור ביקשה שנפסיק לכעוס עליהם בטור האחרון שלה. אני חושבת שבעידן הפוסט פמיניסטי [אני חושבת שאנחנו שם], אנחנו ממש לא כועסות על גברים באשר הם. אנחנו פשוט עדיין לא מכירות את עצמנו ולפעמים, אפילו מפחדות מהצל של עצמנו ולא מצילם הכבד של הגברים, כדי לאהוב ולכבד את עצמינו וכן, אפילו לחיות בשביל עצמנו קודם כל. זו הסיבה שאנחנו מרוויחות פחות אבל מוציאות יותר על עוד שפתון, מריטה, זריקה או שאיבה. זו גם הסיבה שאנחנו עוד לא ממש אוהבות האחת את השנייה, כי אנחנו עוד לא ממש אוהבות את עצמנו.

כמו שחברה שלי אמרה לי אתמול, זה לא יום חג. עצם העובדה שהחברה שאנו מתקיימים בה זקוקה ליום כזה, יום שבו חשוב לציין שאנחנו קיימות ואפילו די נפלאות ובעלות יכולות כאלו ואחרות, הוא יום עצוב. מה שמעציב עוד יותר, הוא הפיכתו של יום זה להפנינג של "פינוקים נשיים" שבסופו של דבר נועדו לשרת את הכלכלה הקפיטליסטית שלנו, שרב בעלי הנכסים המנהלים אותה, הם גברים.


6 תגובות :

  1. אני מסכימה איתך שיש איזשהו פרדוקס שזה שהיום הזה "מאשר" לנו להתפנק, אבל מבחינת העובדה שנשים לא מתלבשות בשביל עצמן - לא נכון לגמרי, כמובן שהמוסכמות החבתריות של היום מגנות או מעודדות כל מיני מנהגים שלווא דווקא היינו מאמצות לעצמנו. אבל חלק גדול מהנשים מפנקות את עצמן על בסיס יומיומי, וחיות בשביל עצמן, או לחילופין - בשבילהן 'לחיות בשביל' החברות, הבעל, הילדים - זה המטרה שלהן בחיים, וזה לווא דווקא רע.
    אבל גם יש הרבה נקודות נכונות במה שכתבת

    השבמחק
    תשובות
    1. מי שבחרה והחליטה עבור עצמה בשביל מה או בשביל מי היא רוצה לחיות, זה לגמרי שלה. אלה שחושבות ובוחרות, הן לא אותן אלה עליהן אני מדברת.

      מחק
  2. "פינוקים נשיים" שבסופו של דבר נועדו לשרת את הכלכלה הקפיטליסטית שלנו.." - זה לא בדיוק מה שהבלוג שלך עוסק בו?

    השבמחק
    תשובות
    1. לא מתן, הבלוג עוסק בביטוי עצמי, בכל דרך שנראת לי נכונה באותו רגע.

      מחק
  3. כל מילה בסלע!

    השבמחק

LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...