30.3.14

Landmark

ביום שישי, בסטודיו הכי לוהט בעיר, הושקה קולקציית Landmark של המותג "מדוזה". כמובן שקפצתי לראות את הסוכריות החדשות במו עיני. 


הקולקצייה החדשה מדברת בשפה של עיר, כל אחד מהתיקים נקרא על שם עיר אחרת, איתה הוא מזוהה. החל מפריז ועד מוסקבה, גילי ועדי לא שכחו את תל אביב אהובתינו, שתמיד תהווה Landmark עבור רבים מאיתנו. בגלל שאני מכירה את המותג מיום השקתו הראשון, אני מרשה לעצמי להגיד, שהשם של הקולקצייה - Landmark - עשה לי קונוטציות נוספות, מעבר לאלו הקשורות לערים שונות בעולם כציון של מקום. מבחינתי Landmark הוא ציון של מקום וזמן גם יחד - מקום וזמן של צמד המעצבות המוכשרות האלה, שכל פעם מחדש מצליחות להפתיע, תוך שהן נשארות נאמנות לעצמן ולקו העיצובי שמלווה אותן, שנה אחרי שנה.

דגם Paris
אם נתרחק לרגע מהרגשנות הבלתי מוסברת שתקפה אותי בפסקה מעלה, נוכל לעבור לחלק הפרקטי של הדברים. "פרקטי" היא מילת המפתח בקולקצייה זו - התיקים קטנים יחסית אבל, לא קטנים מידי [מלבד דגמי מוסקה וניו יורק שיכולים לשמש בתיקי ערב בעיקר אבל, לא רק]. דגם תל אביב, כמו גם דגם פריז, יכולים להכיל אפילו בקבוק מים קטן, שלא לומר פלאפון, ארנק, אודם [בכל זאת, בלוגרית] ומפתחות. באופן אישי, אני אוהבת יותר את התיקים הקטנים יותר של "מדוזה", כי הם קלים יותר לנשיאה וגורמים לי להיות יותר מחושבת במה שאני מכניסה לתיק שלי.

דגם TLV
דגם NYC
אני חזרתי הביתה עם סוכרייה מדגם Paris מכמה סיבות:
>> הוא מגניב
>> לא היה לי תיק "באקט"
>> הוא מגניב

איך אפשר בלי עוד קצת "פריז"

תקפצו בעצמכם לראות!
>> סטודיו מדוזה
רחוב דיזנגוף 100, בחצר [ליד שופרא]
תגידו שאני שלחתי אותכם.

24.3.14

ניחוחות אביב - או, "לא יכולת לבחור כותרת מאוסה יותר?!"




רפרטואר אביב

>> אלרגיה לאבקנים
>> עור חיוור מימות החורף
>> לבוש בשכבות, כי חם ואז קר ואז חם ואז עוד קצת גשם ואז חם.
>> נעליים בלי גרביים
>> איפור קליל
>> ריחות פרחוניים ומתוקים ביום, ריחות מתובלים בלילה.

עוד לפני שעשיתי סדר בארון [שוב] ובאיפור [שוב], עשיתי סדר בבשמים מבלי שבכלל שמתי לב. בלי התראה מוקדמת, התחלתי להשתמש בבשמים הקלילים יותר, אלו שמזוהים אצלי יותר עם העונות החמות. אחרי שלאט לאט זנחתי את Womanity של טרי מוגלר, שהוא ללא ספק ה-ניחוח שלי וגם את Guilty של גוצ'י, חזרתי לאחר כבוד ל- Parisienne של YSL שבעיני מריח כמו פטל. הפרי, לא הרעל שמערבבים במים ושותים. חזרתי גם ל- Ressourcante של קלרינס שנשכח לכמה חודשים, והוספתי ארבעה בשמים חדשים [שקיבלתי במתנה בהזדמנויות שונות - להלן, גילוי נאות.] - Rise של ביונסה, Killer Queen של קייטי פרי, הבושם הספורטיבי של מייקל קורס ו-Si של ג'ורג'יו ארמאני.

נכון, גם אני חשבתי שכבר עברתי את הגיל שבו מתבשמים בבשמים של כוכבות פופ. אני מאוד אוהבת בשמים פרחוניים, עם תווים מתוקים ואוריינטאליים מתובלים. זו הסיבה שהבושם של ביונסה שכולל תווים של ברגמוט, משמש, בזיליקום, סחלב, יסמין, קשמיר ומאסק כל כך מדבר אלי. גם הבושם של קייטי כולל תווים של ברגמוט, יסמין וקשמיר כמו זה של ביונסה, ובנוסף, יש בו תווים של פירות יער ופטצ'ולי, מה שהופך אותו לבושם שמתאים לי יותר בשעות הערב. 

>> הבושם של מייקל קורס הוא גם בושם חדש ברפרטואר שלי. מייקל קורס השיקו ממש לא מזמן, שלושה בשמים בישראל - ספורטיבי, סקסי וזוהר - ממש כמו האישה של מייקל קורס. כלומר האישה שעבורה הוא מעצב.

כשהייתי בהשקה, הרחתי את שלושת הבשמים ובאופן פרדוקסלי כמעט, הבושם שהכי אהבתי היה דווקא הספורטיבי. מי שמכיר אותי יודע, שספורטיבית אני לא ואם היה בושם שנקרא "מקסימום במינימום מאמץ" כנראה שהוא היה נקרא כך על שמי. אני מניחה שהבושם הזה הוא הדבר הכי ספורטיבי בי בימים שאני בוחרת ללבוש דווקא אותו ולא נעלי ספורט, נגיד.

>> יש ימים, שאני מתעוררת ומרגישה שאני חייבת את הניחוח של בושם היסמין של SABON. בדרך כלל זה קורה בימים חמים, כל כך חמים שכבר כשמתעוררים בבוקר יודעים שחם. עוד לא היו הרבה ימים כאלה ולכן, הבקבוק עומד וממתין לי ולשמש שתתחיל לתפקד כמצופה בלבנט.

>> Si של ג'ורג'יו ארמאני הוא לגמרי לא מה שחשבתי שהוא יהיה. כשקיבלתי אותו, הייתי בטוחה שהוא הולך להיות מאוד מתוק, בגלל תווי הוניל והפטצ'ולי שבו שמשולבים עם תווי פרזייה ודומדמניות שחורות. אני מניחה שמה שלהפתעתי הרבה הפך את הבושם הזה ממתוק מידי למתוחכם הם תווי עץ הענבר שחבויים בו. 

מה הבושם הכי אביבי שלכן?


22.3.14

שבוע האופנה גינדי תל אביב - סיכום קצר באיחור אופנתי

הכל התחיל בזה שיש לי חיים. חיים זה משהו שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו - כשאין, מתלוננים וכשיש, מתלוננים.
מעניין אם זה משהו "של יהודים" או שגם עמים אחרים מתלוננים על כל דבר אפשרי. בכל מקרה, בגלל "החיים" האלה שיש לי, מראש החלטתי שאני הולכת רק לשלוש-ארבע תצוגות שמתקיימות בשעות הערב. בפועל, הייתי באחת.

האחת שבה נכחתי הייתה זו של גדעון וקרן אוברזון וכמה שלרב אני לא מפיקה הנאה יוצאת מן הכלל מצפייה בתצוגת אופנה, דווקא בתצוגות של אוברזון, אני נהנית מאוד. 

היו את כל המרכיבים הנחוצים על מנת שאעדר גם מהתצוגה הזו, כמו: עיכוב קצר בעבודה, עיכוב קצר ברכבת, רכבת בגרביון, נהג מונית שדיבר בטלפון בקולי קולות על כדורגל עד שביקשתי ממנו לבלום, גשם זלעפות, פקק, מונה שמראה 60 שקלים עבור נסיעה של 8 ק"מ שנמשכה קרוב לארבעים דקות ורצון עז לפרסס ולחזור הביתה. מה שמנע את החזרה הביתה, היא הידיעה שאפגוש סוף סוף את מורגן, שלא ראיתי כבר המון זמן ויהיה לנו זמן לקשקש ולהנות.

מה מקבלים כשמחברים אופנה + גשם + ישראלים? דייסת אאוטפיטים מוזרים שנוגעת בך בלי סיבה.
בעצם, אולי כי היה די קר ולאנשים נדמה שאם הם יעמדו ממש קרוב ויגעו באנשים אחרים, הם יתחממו. אגב, זו גם הסיבה שלא הצלחתי להנציח את האאוטפיט שלי לאותו הערב שכלל קשמיר ועור ונראה ממש מצויין, אם יורשה לי להחמיא לעצמי. תצטרכו להאמין לי. 

נחזור לאוברזון, שהציג קוקצייה אורבנית בניחוח ריזורט. מה? בדיוק. האורבניות הכוחנית והקצבית לא תמיד השתלבה כראוי עם הנינוחות של הריזורט. עם זאת, נראו על המסלול כמה בגדי ים שווים במיוחד, שמלות ששואבות השראה מהניינטיז ושמלה אחת, שהיא הראויה ביותר מבחינתי ואולי חבל שכך. 

צילום: אבי ולדמן
צילום: אבי ולדמן
צילום: אבי ולדמן
השמלה שהכי משכה את תשומת ליבי מכל הקולקצייה, הייתה השמלה הכי "אוברזונית" בעיני. שתי סיבות אפשריות - שאר הפריטים בתצוגה לא הצליחו לרגש או שאני פשוט שמרנית ורוצה את האוברזון שלי כמו שאני מכירה אותו ולא ככזה שמנסה למשוך קהל צעיר יותר.

צילום: אבי ולדמן

השמלה הזו הוצגה כמה פעמים על המסלול, בוריאציות שונות - מה שגרם לי להתאהב בה עוד יותר. המחיר של השמלה גורם לכך שהיא לא תשתלב במלתחה שלי בזמן הקרוב וחבל שכך, כי מדובר בפריט ורסטילי וקלאסי כאחד, שלא הייתי מפסיקה ללבוש חורף-קיץ, מסביב לשעון. מצד שני, אם רוצים לפנות לקהל צעיר יותר, איך אפשר לצפות ממנו לשלם אלפי שקלים על פריט בסיסי למדי, קלאסי וורסטילי ככל שיהיה? ואולי הכוונה לצעירים ברוחם?



7.3.14

חג שמח?

השנה, יום האישה הבינלאומי העלה תהיות ישנות-חדשות בכל הנוגע לקיומו. כמובן, שמדובר ביום בינלאומי – כשמו כן הוא – רק שנדמה בכל שנה מחדש, שהסיבה העיקרית  שבגללה הבינלאומיות שלו הצליחה לחדור את האטימות הישראלית שחרטה על דיגלה את המשפט "זה לא חג שלנו", היא הפוטנציאל השיווקי העצום שטמון ביום שכזה.
החל מהצעות "מפנקות" ועד להצעות "להתפנק" נחתו בתיבת הדואר הוירטואלית שלי והזמינו אותי להזמין אתכן למרוט עוד שערה מגופכן, למרוח עוד שכבת לק או סומק וכל זה בכדי לגרום לכן, ולי אני מניחה, להרגיש נשיות עד כמה שניתן. מעניין, שדווקא הדרך שבה מכתיבים לנו להרגיש נשיות, היא דרך שבה דווקא הגברים רוצים לראות אותנו – מקושטות, חלקות, מבושמות...צבועות – ולאו דווקא הדרך שבה אנחנו כנשים, או אני כאישה, הייתי רוצה לשדר את הנשיות שלי בה.

דווקא היום כשהשיח התרבותי שלנו מבקש מאיתנו לבקר את עצמנו ואת הבחירות שלנו יותר מבדרך כלל, רובנו לא יכולות לעלות על דעתנו לשנות תפיסה ורחמנא לצילן, לא למרוט עוד שיערת ערווה סוררת, מהבודדות שעוד נשארו לנו. רובנו לא יכולות לדמיין רגליים שעירות, בתי שחי [סליחה, אביבה] שעירים, ובטח ובטח אזור ערווה כפי שהטבע התכוון שהוא יהיה. בכל פעם שאני מרשה לעצמי להיכנס לשיחות מאין אלו, ולשאול נשים בוגרות, אמהות לילדים או לא, בעלות השכלה אקדמית או לא, נשואות או רווקות, בשביל מי הן מתלבשות אני יכולה לספור על יד אחת את אלה שעונות שהן מתלבשות בשביל עצמן, בשביל הכיף הפרטי שלהן. שאר התשובות מתחלקות בין "מתלבשת בשביל גברים, ברור." לבין "מתלבשת בשביל נשים אחרות, כי זה הכי כיף לראות מישהי מקנא!".

עצוב? 
גם לי.

החלוקה הזו מאפשרת בדרך לא דרך, להסתכל על החברה שלנו כנשים שלא חיות בשביל עצמן. אף בחירה, גם לא הפשוטה ביותר שכוללת להתלבש בכל יום, אינה מתבצעת באופן ישיר עבור עצמנו בלבד. נכון, אותן נשים לא רוצות להסתובב ערומות ברחוב אז הן תכסנה את עצמן בשביל עצמן אבל זה, לגמרי פרט שולי עבורן. נשים חיות בשביל הגבר שלהן, בשביל המשפחות שלהן, בשביל הילדים שלהן ואולי רק בסוף, ממש ממש בקצה, הן קצת חיות בשביל עצמן ותמיד דואגות להתנצל על כך - "אני אף פעם לא קונה לעצמי שום דבר" [רק בימים מיוחדים כמו זה, יום האישה הבינלאומי, שנותן לי אישור "לפנק" את עצמי. כמה נפלא].

מן העבר השני, עומדים הגברים ולא מבינים מה עובר עלינו. אני מניחה שזו הסיבה שדנה ספקטור ביקשה שנפסיק לכעוס עליהם בטור האחרון שלה. אני חושבת שבעידן הפוסט פמיניסטי [אני חושבת שאנחנו שם], אנחנו ממש לא כועסות על גברים באשר הם. אנחנו פשוט עדיין לא מכירות את עצמנו ולפעמים, אפילו מפחדות מהצל של עצמנו ולא מצילם הכבד של הגברים, כדי לאהוב ולכבד את עצמינו וכן, אפילו לחיות בשביל עצמנו קודם כל. זו הסיבה שאנחנו מרוויחות פחות אבל מוציאות יותר על עוד שפתון, מריטה, זריקה או שאיבה. זו גם הסיבה שאנחנו עוד לא ממש אוהבות האחת את השנייה, כי אנחנו עוד לא ממש אוהבות את עצמנו.

כמו שחברה שלי אמרה לי אתמול, זה לא יום חג. עצם העובדה שהחברה שאנו מתקיימים בה זקוקה ליום כזה, יום שבו חשוב לציין שאנחנו קיימות ואפילו די נפלאות ובעלות יכולות כאלו ואחרות, הוא יום עצוב. מה שמעציב עוד יותר, הוא הפיכתו של יום זה להפנינג של "פינוקים נשיים" שבסופו של דבר נועדו לשרת את הכלכלה הקפיטליסטית שלנו, שרב בעלי הנכסים המנהלים אותה, הם גברים.


LinkWithin

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...